בתקופה זו החברה הישראלית משוסעת מתמיד והדמוקרטיה מוטלת בספק. הממשלה מקדמת תהליכים אשר לדעת רבים מהווים הפיכה משטרית אנטי-דמוקרטית, בעוד תומכי השינויים טוענים בתוקף שהם דווקא מקדמים את הדמוקרטיה.

ברצוני לנתח את הנושא ולבחון האם ועד כמה מדינת ישראל היא אכן דמוקרטית, ואם ישנם פערים, מה ניתן לעשות כדי לשפר את המצב.

רקע היסטורי

מדינת ישראל הוקמה בשנת 1948 בכוונה לכונן מדינה דמוקרטית אשר תהווה בית לאומי לעם היהודי, בית אשר נחיצותו נהייתה ברורה מתמיד לאחר אירועי השואה. כנגד כל הסיכויים, תוך קשיים רבים והתמודדות מול איומים חיצוניים, היה נראה שהמשימה הזו עומדת להצליח. בשנת 1967 ישראל נלחמה על קיומה במלחמת ששת הימים והשיגה נצחון מזהיר, וכבשה את יהודה ושומרון. לאורך השנים מאז נוצר מצב בו ישראל שולטת ביו״ש ללא מתן אזרחות וזכות הצבעה ל 3 מיליון תושביו הפלסטינים כיום. קיבוע המצב של תושבות ללא אזרחות לאורך השנים גרם להתפוררות מהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל, וזאת לצד התהוות טאבו בחברה המונע את הדיון בכיבוש ומסייע להכחיש את השלכותיו.

נקודת מפנה

כל עוד מרבית אזרחי המדינה המהווים את עמוד התווך של החברה הישראלית הרגישו שהמצב במדינה עדיין משרת אותם, היה המצב יציב. אך בשנת 2023 קמה ממשלה קיצונית על בסיס רוב דחוק בבחירות. בנוסף להדרת הפלסטינים ביו״ש בכוונת הממשלה לשנות את שיטת המשטר על מנת להעמיק את ניצול הציבור הישראלי אשר עובד לפרנסתו ונושא בנטל השירות בצה״ל, והעברת עוד מפירות עמלו אל המיעוט החרדי אשר הקואליציה תלויה בו ואל קבוצות נוספות אשר מנצלות את המצב, כמו בעלי הון המקבלים הטבות מפליגות מן המדינה ובתמורה מעניקים לממשלה סיקור תקשורתי אוהד.

תקופה זו בה רוב יושבי הארץ אינם מרגישים שהממשלה מייצגת אותם, מהווה הזדמנות לחשוב אם ניתן לפעול לכונן בישראל דמוקרטיה אמיתית אשר תייצג את כולם ותחלק באופן הוגן את פירות עמלנו. למרבה הצער, להעניק באופן מיידי אזרחות וזכות הצבעה לפלסטינים ביו״ש איננו פיתרון מעשי בעת הזו, מפני שהמציאות מראה שקיימת בקרבם פעילות של ארגוני טרור אשר עוינים את ישראל ואף שואפים לחסלה, ויותר מדי מתוכם תומכים בהם. על כן יש לשאוף לפתרון ביניים מתקבל על הדעת.

פתרון ביניים: פדרציה

על מנת לאפשר דו-קיום הרמוני עם אוכלוסיות אשר מתנגדות לקיומה של ישראל או לאורחות חייהם של אזרחיה, יש ליצור אוטונומיות בעלות סמכויות ותקציבים נפרדים עבור האוכלוסיות אשר אינן משולבות בהוויה הישראלית: הפלסטינים והחרדים, כך שתחולק הפדרציה ל 3 תת-מדינות: מדינה ישראלית, מדינה חרדית, ומדינה פלסטינית.

על אף חלוקה טריטוריאלית, אזרחים המשתייכים לתת-מדינה מסוימת יוכלו להמשיך להתגורר בביתם גם אם הוא נופל תחת שטח מוניציפלי באחריות תת-מדינה אחרת. אזרחי כל תת-מדינה יבחרו ממשלה עבורם אשר תוכל לקבוע חוקי עזר, ואת מדיניות החינוך, תחבורה, פיקוח ובטחון עירוני, שירותי תרבות ושירותי דת בתחומה, וגם לספק שירותים מחוץ לתחומה עבור אזרחיה המתגוררים בשאר חלקי הפדרציה, כאשר אלה ימומנו מתוך תקציב תת-המדינה אליו יגיעו המיסים המשולמים ע״י אזרחיה.

תחומים אחרים כמו ניהול משק האנרגיה והמים, מיסוי, בטחון לאומי, מאבק בארגוני פשיעה, פיקוח משפטי ומדיניות ההגירה יהיו באחריות פדרלית. תקציב הממשלה הפדרלית יגיע מתוך תקציביהן של תתי-המדינות, כפי שתקבע הממשלה, באופן שיתחשב ביכולותיהן הכלכליות של המדינות השונות ויגבה פחות מהמדינות הפחות מפותחות כלכלית.

הממשלה הפדרלית תמונה בהצבעת ממשלות תתי-המדינות, לפי מפתח של מספר בעלי זכות ההצבעה בכל תת מדינה (אזרחים מעל גיל 18). במצב הדמוגרפי הקיים משמעות הדבר הוא שלתת-המדינה הישראלית תהיה יכולת הכרעה מוחלטת על זהות הממשלה הפדרלית, בדומה למצב כיום.

ההפרדה תאפשר את שגשוגן של כל שלושת תתי המדינות:

• המדינה הישראלית תזכה לשלטון עצמי ולהפרדת דת ומדינה. מסיה יופנו לרווחתה ולא לסיבסוד של קצבאות וג׳ובים של עסקני דת. מחירי המזון יוזלו עם פתיחת פיקוח הכשרות עבור מי שחפץ בו לתחרות בשוק החופשי. המדינה תוכל לקדם עבודות תשתית בסופי השבוע ולקיים תחבורה ציבורית אשר פועלת בכל יום, דבר אשר יסייע במצוקות הדיור, התחבורה ויוקר המחיה המכביד עלינו כיום.
• מדינת פלסטין תזכה לעצמאות מוגברת ולהגברת קשרי המסחר עם ישראל. הדבר יאפשר לכלכלתה להתפתח ולעבור מסכסוך מדמם לשלום ושגשוג.
• מדינת החרדים תזכה לשלטון לפי אמות מידתם של אזרחיה ותזכה לכלכל את עצמה באופן בר-קיימה מתוך משאביה ולא על חשבונם של אחרים. חלק גדול הרבה יותר מתוך הציבור החרדי יצטרף לשוק העבודה והדבר יועיל להתפתחות הכלכלה בכלל, למצבם הכלכלי של החרדים הפרט ואף ירחיב את אופקיהם.

סוגיות נוספות:

• חופש התנועה: כיום עקב שיקולים בטחוניים חופש התנועה של תושבי ישראל מוגבל. ישראלים יהודים אינם מורשים להיכנס לשטחי A בגדה המערבית, ואילו מרבית הפלסטינים אינם מורשים להיכנס לשטחי ישראל הריבונית ללא אישורים מיוחדים. ייתכן כי כל עוד לא יהיה שיפור משמעותי במצב הבטחוני יהיה צורך להמשיך במגבלות תנועה מסוימות.
• שירות בצבא: כיום משרתים בצה״ל כמעט רק ישראלים יהודים לא-חרדים. אמנם הצבא הפדרלי מיועד להגן על הפדרציה בכללותה, אין זה ריאלי לגייס אליו חרדים ופלסטינים, שכן הם אינם מזדהים עם ערכיו. זהות הציבור המתגייס יישאר כפי שהוא כעת ויהיה פתוח להתנדבות מאוכלוסיות נוספות. אם בעתיד יתרחש שינוי בגישת האוכלוסיות הללו כלפי ישראל וצה״ל אז ייתכן והוא ייפתח לגיוסן.
• תהליך המעבר לפדרציה: יש לקיים משאל עם לגבי התוכנית. בהינתן סירוב פלסטיני לקיום משאל עם או להקמת פדרציה, ניתן יהיה להתחיל עם פדרציה של שתי תתי-מדינות: המדינה הישראלית והמדינה החרדית, ובמקביל להמשיך במגעים עם הרשות הפלסטינית לטובת קידום תהליך הצטרפותם.
• תהליכים בטווח הארוך: לאחר חלוף דור, במידה והמדינות השונות יצליחו לשגשג והעוינות תתחלף בקבלה הדדית, יהיה מקום לשקול האם איחוד המדינות חזרה למדינה אחת הוא כדאי ויאפשר ייעול של המנגנונים. לחילופין בתסריט פסימי בו העוינות לא תשכך, והמדינה החרדית או הפלסטינית, איחוד של שתיהן יעלה בקולותיו על אלו של המדינה הישראלית, ניתן יהיה לשקול היפרדות ועצמאות מוחלטת.